חוק לשון הרע – הגדרות, הגנות והליכים משפטיים

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הוא אחד החוקים החשובים והמשמעותיים ביותר בחקיקה הישראלית. החוק נועד להגן על שמו הטוב של אדם ולמנוע פגיעה בכבודו או בפרטיותו באמצעות פרסומים פוגעניים. במאמר זה נסקור את עיקרי החוק, ההגדרות המרכזיות שבו, ההגנות העומדות לנפגעים וההליכים המשפטיים שאפשר לנקוט במקרים המתאימים. התכוננו להכיר את הבסיס של חוק לשון הרע הנלמד בלימודי משפטים.

מהי הגדרת "לשון הרע" על פי החוק הישראלי?

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע" כ"דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לפגוע במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו, או לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". מדובר בהגדרה רחבה ומקיפה, הכוללת כמעט כל ביטוי או פרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם. הזכות לשם טוב היא זכות בסיסית בארץ שאין לפגוע בה.

דוגמאות לעבירות על חוק לשון הרע

דוגמאות נפוצות ללשון הרע כוללות האשמת אדם בביצוע עבירות, ייחוס מעשים שליליים או פסולים לאדם, השמצות אישיות ומקצועיות, העלבת דת או מוצא אתני ועוד. חשוב לזכור שגם אם האמירות נכונות, הן עדיין עשויות להיחשב ללשון הרע אם הן פוגעות בשמו הטוב של האדם שנפגע.

לשון הרע באינטרנט ובמדיה חברתית

בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, ההגדרה של לשון הרע התרחבה גם לפרסומים ברשת. ביטויים פוגעניים בפייסבוק, בטוויטר, באתרי אינטרנט, בלוגים ופורומים נחשבים גם הם ככאלו שעלולים להוות לשון הרע. לכן, יש להיזהר מאוד בפרסום תכנים העלולים לפגוע באחרים גם במרחב הדיגיטלי.

הגנות חוקיות מפני תביעת לשון הרע

אומנם חוק לשון הרע מגדיר בצורה נרחבת מהי לשון הרע, אך הוא גם מעניק מספר הגנות לנתבעים בהליכים משפטיים בגין לשון הרע:

הגנת "אמת דיברתי"

על פי סעיף 14 לחוק, מעשה של פרסום לשון הרע לא ייחשב עוולה אזרחית אם הנתבע יוכיח שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. כלומר, אם מה שפורסם נכון ויש בו תועלת וחשיבות לציבור, החוק מתיר את פרסמו גם אם הדבר עלול לפגוע במושא הפרסום.

פרסום בתום לב

בנוסף להגנת "אמת דיברתי", סעיף 15 לחוק מונה שורה של מקרים בהם הפרסום מוגן מפני תביעה גם אם הוא אינו אמת לאמיתה, ובלבד שנעשה בתום לב. הנסיבות כוללות, בין היתר, דיווח נכון והוגן על דיון שהתקיים בפומבי, הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או שיפוטי, ופרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין.

חסינות מסוימת לאמצעי תקשורת

מאחר שתפקידם של אמצעי התקשורת לפרסם מידע בעל עניין ציבורי, גם אם הדבר כרוך לעיתים בפגיעה בשמם הטוב של המעורבים, החוק מעניק לכלי התקשורת הגנות מיוחדות מפני תביעות לשון הרע. עם זאת, ההגנות אינן מוחלטות ויש דרישה שהפרסום יהיה מדויק, הוגן וללא זדון.

הליכים משפטיים במקרה של פרסום לשון הרע

כאשר אדם סבור שנפגע מפרסום המהווה עבירה על חור לשון הרע, הוא יכול לתבוע את המפרסם בשני מסלולים עיקריים – אזרחי ופלילי. בכל מקרה, מומלץ להיוועץ תחילה עם עורך דין לשון הרע מנוסה שילווה את ההליך המשפטי.

הליך אזרחי – הגשת תביעה כספית

במסגרת הליך אזרחי, התובע יכול לדרוש פיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפרסום. סכום הפיצוי ייקבע בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתחשב בחומרת הפרסום ובהיקף הפגיעה בתובע. במקרים מסוימים אפשר אף לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק.

הליך פלילי – הגשת קובלנה פלילית

פרסום לשון הרע מהווה גם עבירה פלילית, ולכן המפרסם עלול לעמוד בפני הליך פלילי. אם ימצא אשם הוא עשוי להיענש  בקנס או מאסר. את התלונה הפלילית מגישה המדינה (באמצעות משטרה או פרקליטות), אך לעיתים תתאפשר גם הגשת תלונה פרטית.

כדי להרשיע אדם בעבירת לשון הרע במסגרת הליך פלילי, יש להוכיח שהתקיימו היסודות הבאים: המפרסם ידע שהפרסום מהווה לשון הרע או התעלם מכך בכוונה, הפרסום נעשה בכוונה לפגוע, והתוכן אכן עונה על הגדרת לשון הרע על פי החוק. נטל ההוכחה מוטל על התביעה.

סעיף 6 לחוק לשון הרע קובע את העונשים הצפויים למורשעים בעבירה זו. בתי המשפט רשאים לגזור קנס כספי או עונש מאסר של עד שנה, בהתאם לנסיבות המקרה ולחומרת המעשה. חשוב לציין כי גם אם הפרסום נמחק בדיעבד, עדיין אפשר יהיה להעמיד לדין את המפרסם בגין העבירה שביצע.

לסיכום

חוק לשון הרע הוא נדבך חשוב בהגנה על כבודם ושמם הטוב של אזרחי המדינה. יחד עם זאת, בית המשפט נדרש לשמור על האיזון העדין בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי, כחלק מערכי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית. כמו שראינו לזכות לשם טוב יש הגבלות מסוימות – אם הדבר אמיתי ויש בו עניין ציבורי יאושר לפרסום אף על פי שפוגע בשמו הטוב של מושא הדברים – כך גם לחופש הביטוי קיימות הגבלות ואי אפשר לומר ולכתוב מה שרוצים על כל אדם. המתח התמידי והאיזון בין שתי הזכויות הבסיסיות הללו הוא ששומר על החיים הציבוריים שלנו יציבים.